מדריך היערכות במסים

8.3 תשלום לשותף פורש כהוצאה פירותית – פס"ד בבלי

המערערים שותפים במסגרת שותפות רשומה של רואי חשבון, שנקלעו לסכסוך עם אחד השותפים שאולץ לפרוש.

המערערים והשותף הפורש פנו לבוררות בה נפסקו סכומי פיצויים משמעותיים לזכותו של השותף הפורש. פסק הבוררות כלל חמישה ראשי נזק והם: המשכורת שאמור היה השותף לקבל עד יציאתו לגמלאות; חלקו ברווחי השותפות; החזר הוצאות מכונית וטלפון; החזר הלוואת בעלים; והחזר כסף שהשקיע בשעתו בספריה.

מעמדו של השותף הפורש היה של "שותף שכיר" – משמע ללא זכויות בהון השותפות, אולם בעל חלק מסויים ברווחיה.

פקיד השומה טען כי המדובר בתשלום המהווה הוצאה הונית, המקנה לשותפות יתרונות הוניים ברורים – החזרת זכויותיו של השותף למאגר השותפות, והיפטרות מגורם מטריד, תוך יצירת יתרון מתמיד לשותפות, וככזו אין להתירה בניכוי. לטענת המערערים, המדובר בתשלום לשותף המהווה הוצאה פירותית.

בית המשפט המחוזי פסק כי התשלום לשותף הפורש הינו תשלום פירותי המותר לניכוי, בקובעו כי:

פסק הבוררות קובע נחרצות כי הפיצוי הוא בגין הפרת ההסכם ואמור להשיב לשותף הפורש את השכר שהפסיד בגין הפרתו. אין בחומר הראיות כל עדות או ראיה המצביעות כי הפיצוי ניתן על הכוונה של השותף הפורש למכור את זכויותיו בשותפות. אלא, נהפוך הוא, מהעובדות ניתן ללמוד כי לא היו לשותפים השכירים בשותפות זכויות הוניות כלשהן. אין ראיות כי המדובר על רכישת הזכויות לצורך "הצערת" השותפות והחלפת שותף מבוגר.

מאחר והשותף הפורש לא מכר זכויות אין במקרה קונקרטי זה כל משמעות בדיון בטענת "היתרון המתמיד" שנצמח לשותפות עם סילוקו.

כך גם בדבר טענת היותו של השותף הפורש מטרד, לא נמצאה אחיזה בראיות, בפסק הבוררות או בעדויות אחרות.

אופיו של פיצוי כתקבול הוני או כהכנסה פירותית, נקבע לפי אופי הפירצה שהפיצוי בא למלא. דין הפיצוי כדין הפירצה.

יוער, כי ההלכה היא כי גם כאשר הפיצוי מחושב על פי ההכנסות הפירותיות הצפויות מאותו מקור, לא תהא שיטת החישוב כשלעצמה, בכדי לקבוע את אופיו של הפיצוי, ניתן לסווגו כפיצוי הוני אם המדובר בפיצוי על פגיעה במנגנון מניב הפרי להבדיל מפגיעה בפירות עצמם.

בהתבסס על הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, הפיצוי בענייננו בא לפצות את השותף הפורש על אובדן הפירות, קרי, השכר וחלוקת הרווחים אותם היה מקבל אילולא נאלץ לפרוש מן השותפות בטרם זמן. הפיצוי ככזה הינו פיצוי פירותי.

לאחר שבית המשפט סיווג את ההוצאה כהוצאה פירותית התפנה לדון בסוגיית מועד ניכוי הוצאה זו. נפסק כי:

כל הוצאה לשכר בכל שנה, מהווה הוצאה שוטפת, אותה ניתן לנכות מן ההכנסות המיוחסות לכל אחד מן השותפים, עם זאת, כאשר מדובר בתשלום ששולם מראש בגין שנים עתידיות, קרי, בגין השנים שעד מועד פרישתו המוסכם של השותף, שונה הדבר. בנסיבות שכאלה, אין המדובר לכאורה בסכום המבטא הוצאה שוטפת המתייחסת לשנה בה נדרש הניכוי, כמצוות סעיף 17 לפקודה, אלא, בהוצאה המתייחסת לשנים עתידיות שככלל לא היה מקום להתירה במלואה באותה שנה.

אי גריעת חלקו של השותף הפורש, מההכנסה המיוחסת בכל שנה לשותפים האחרים, יש בה כדי לגרום למיסוי כפול של אותה הכנסה, פעם אצלו, בשנה בה שולם לו התשלום בפועל; ופעם אצל השותפים, בכל שנה שבגינה נקצב לו אותו שכר לפי פסק הבורר.

בנסיבות העניין, על מנת למנוע תוצאה זו של מיסוי כפול על אותה הכנסה, יש לאפשר ניכויו של כל התשלום שנפסק מן ההכנסה המיוחסת לכל אחד מן השותפים, בשנה בה שולם הפיצוי לשותף הפורש, הגם שתשלום זה מתייחס בפועל לשנים עתידיות; וזאת, במיוחד לנוכח העובדה שהשותף הפורש עצמו, מוסה באותה שנה על כל ההכנסה שנצמחה לו מן התשלום האמור.

בהקשר ניכוי תשלום למניעת תחרות – פס"ד בן שלום, ראה פרק  5.26 למדריך המס.

בהקשר פיצוי לשותף כהוצאה פירותית – פס"ד איגוד מקבלי גמלאות מגרמניה, ראה פרק 5.27 למדריך המס.